The Midnight Gospel – בודהה להמונים

מאת: דור כספי

הסדרה החדשה של נטפליקס, midnight gospel (בכורה ב20.04), היא סדרה מוזרה לגשת אליה ולתאר.

הסדרה מבוססת על פודקאסט של השחקן/קומיקאי דאנקן טראסל, אשר היוצר והמפיק של adventure time (פנדלטון ווארד) ראה כמספיק מבדר כדי להפוך לאנימציה למבוגרים. אם הקונספט לא תמוהה מספיק, סיפור המסגרת הוא על בחור לא אחראי שקנה ״סימולטור יקומים״ והוא משתמש בו כדי לראיין אנשים ויצורים מכוכבים יוצאי דופן שעל סף אפוקליפסה ל״ספייסקאסט״ שלו שמשודר לחלל.

בינתיים זה נשמע כמו רעיון שעלה לסטודנט לפילוסופיה רגע אחרי שהוא העביר את הבאנג לשותף שלו. ובמבט ראשון זה מרגיש ככה. האנימציה מזכירה את adventure time מאוד החל מדמויות מופשטות ועד לצבעוניות ואנרגיות מאניות שכמעט מבלבלות את הצופה. הגישה הילדותית שהאנימציה והשיחות לוקחות, נראית כמשרתת את אותה התחנחנות לדור הadhd ולתרבות המימז והסטונרז, עם עלילה לא מתחייבת, הומור בגבה נמוכה ופאנצ׳ים שבאים והולכים ברגע. אם לא שופטים את הסדרה במבט ראשון אפשר לגלות דיונים מעניינים עם אנשים מחכימים שהקדישו את חייהם בכדי להבין קצת יותר טוב את החוויה האנושית וביחד עם קלאנסי להגיע לגילויים חדשים על הנפש, לידה, מוות ולידה מחדש.

שמת לב שאנחנו לא יכולים לראות את העיניים שלנו?

יש צורך להבדיל בין קלאנסי גילרוי כדמות לבין דאנקן טראסל כבנאדם.

דאנקן (בן 47) הוא קומיקאי, כותב, שחקן ומוסיקאי, מתרגל מדיטציות ופרקטיקות רוחניות כחלק מרכזי מחייו, ונוהג להציג בפומבי את הרקע שלו עם מחלות נפש ואת ההתמודדות שלו איתן, בדגש (אך לא בלבד) על סמים פסיכדליים.

טראסל התחיל את הפודקאסט שלו (the duncan trussell family hour) כדרך לנהל שיחות עם מגוון רחב של אנשים (שחקנים, כותבים ואנשי תרבות, מומחים לבריאות הנפש, מומחים לסמים והתמכרויות ומומחי מדיטציה ובודהיזם) על כל נושא שיצוף ביניהם כדרך להציג רעיונות חדשים אחד לשני קודם, וכבידור לקהל הפוטנציאלי אח״כ. ההבדל הראשון שניכר כשמקשיבים לפודקאסט לעומת הסדרה הוא שדאנקן הרבה יותר מצחיק וכריזמטי מקלאנסי. הוא גם מנסח רעיונות וקונספטים בעלי הרבה יותר נפח ממה שמוצג בסדרה וכל פרק אכן מרגיש כמו דו שיח. לעומתו קלאנסי הוא דמות הרבה יותר מבולבלת וחסרת כיוון, מצטייר כמראיין חסר ניסיון וחסר מטרות כלשהן שכמעט מאלתר את השאלות במקום. בצורה כזאת הסדרה מצליחה להנחית את השיחות הכבדות ורבות הדקויות שמתנהלות בפודקאסט לגובה העיניים מבלי לגרום לצופה להרגיש שהסדרה מתנשאת מעליו באף שלב. דרך דמות זו שנראה שמתעקשת לא להתבגר ולא לקחת ברצינות את עצמה או אף אחת מהדמויות שהוא פוגש בעולמות ההזויים שבדרך, ישנו אמצעי שיכול לקשר את הצופה לחוויות החייזריות שמתרחשות על המסך 

איזה יקום תרצה לבחור היום?

ואילו דמויות ועולמות הוא פוגש. התשוקה של ווארד וכל הסטודיו שעבד על הסדרה לאנימציה מקורית ובעלת משמעות ניכרת. נראה שעם הזמן הסדרה הולכת למקומות יותר ויותר מוזרים ואבסטרקטיים אשר נולדו מתוך טריפ פסיכדלי. רק בפרק הראשון פוגשים את ״איש משקפיים״, דמות בגובה של ילד בן 5 שבעולם שלו הוא נשיא ארה״ב והוא וקלאנסי נלחמים במגיפת זומבים. הקקופוניה המוחלטת שהאנימציה מציגה יכולה להרגיש כמו נגטיב מוחלט וסותר לנושאים הפילוסופים והאבסטרקטיים שהדמויות דנות בהן במהלך כל פרק, אך ההיפך הוא הנכון. לרוב כל פרט בפרק ממוקם בצורה מאוד מדויקת ומכוונת שנועד לשרת את נושא השיחה ועוזרת להפשיט ולהדגים את הנושאים עליהם הפרק מתמקד (ולפעמים יש קוף עם גלימה שמנגן על סינתיסייזר מודולרי פשוט כי זו תמונה מצחיקה).

באותו פרק לצורך העניין, ״איש משקפיים״ מלמד את קלאנסי שבריאות (פיזית ונפשית) בעיניו היא היכולת להבין ולקבל את המציאות בתנאים שלה. בסוף אותו פרק לומדים שהזומבים אינם חסרי מוח ולמעשה למדו לקבל את החיים כמו שהם, מבלי לשפוט את עצמם, אחרים או את העולם. לא הרבה אחרי זה, הממסד הרפואי, בצורה של מדענים שפיתחו ״תרופת פלא״ שמרפאת זומביפיקציה בצורה מיידית, מוביל למותם של קלאנסי והמרואיין שלו כשהם יורים מזרקים שמלאים באותה תרופה בצורה לא מבוקרת ומאפשרים לזומבים לאכול את כל מי שנרפא.

הסדרה גם משתמשת בסימבוליזם רוחני ומיתי רב ממגוון תרבויות וזמנים, מקבלה לבודהיזם והינדואיזם, מצרים העתיקה ואף פנטזיה אירופאית קלאסית. התמונות והצלילים משמשים יותר מרפרנסים משעשעים והרבה פעמים אפילו לא צריך באמת להכיר או להבין אותם כדי לקבל את המסר של כל שיחה. ישנה חוויה כמעט הוליסטית בלצפות בסדרה ופשוט להרגיש את התגלגלות האירועים שפעמים רבות הולכת למקומות מאוד לא צפויים.

פשוט תהיה נוכח

החלק הכי טוב בכל הסדרה היא התחושה שאין איזה לקח שהיא מנסה ללמד אותך ואין גישה נכונה או לא נכונה לקחת בנוגע לתפיסה של החיים. כמו קלאנסי שהצורך הכמעט כפייתי שלו לשאול שאלות מוביל אותו לחוויות יוצאות דופן, כך נראה שהסדרה מזמינה אותך פשוט לחוות אותה, לראות לאן היא תיקח אותך ולקחת ממנה מה שאתה מוצא לנכון. על פני השטח ניתן לעשות הקבלה להרבה אנימציות למבוגרים של זמננו כגון בוג׳ק הורסמן או במיוחד ריק ומורטי (לפחות על פי הקונספט של יקומים רבים וחוסר המגבלות שהוא יוצר בחיינו), אך במקום שבו ריק שופט כל דמות שהוא פוגש ויודע שיש לו את כל התשובות, וכל פרק מסתיים עם מסקנה ניהליסטית וחד משמעית, קלאנסי פתוח לשמוע ולא מאפשר לעצמו לפקפק במה שכל דמות שהוא פוגש אומרת או חושבת, גם אם אין לקח שניתן לתמצת במשפט בסוף הפרק. בראיון טראסל אמר שהשם לסדרה נולד מתוך המחשבה שגוספל (בשורה), ברמה המסורתית, נחשב כחדשות טובות ומרוממות, ושגם בתוך כל הכאוס שמתרחש, בין אם הוא על המסך דרך אולטרה-אלימות, עולמות חסרי הגיון ויצורים זרים וחייזריים לבין המחשבות חסרות השליטה אשר מתרוצצות לנו בראש בכל יום, ניתן למצוא מסר חיובי שמרפא אנשים ומחבר ביניהם.

אין ספק שזאת לא סדרה לכולם, אך אם מישהו מעוניין בחוויה יוצאת דופן, שמציגה קונספטים שיכולים להיות מוכרים או זרים לו בצורה מרעננת וחיובית, קלאנסי יהיה שם כדי לשאול ולהקשיב.