fbpx
מאת: יהב ארז

מחר, ה-21 ביוני, הוא יום הפטירה של הרב עוזי משולם ז"ל, שידוע כמי שפתח את תיבת הפנדורה שהיא פרשת חטופי תימן, מזרח ובלקן.
כמו רבים שסללו את השביל מאפס, הדרך שלו הייתה רצופת דלתות נטרקות בפרצוף, בלשון המעטה. הוא ותלמידיו נאלצו לחטוף את המכות הכי חזקות. הרב משולם הבין שמדובר באחת הפרשות היותר מטויחות בהיסטוריה של המדינה, ושנעשו (ונעשים עד היום) מאמצים כבירים בשביל לקבור אותה עמוק באדמה. בזמנו הוא נתפס כקונספירטור ומשוגע. אבל היום, רק שש שנים מאז שהלך לעולמו, חלקים הולכים ונרחבים מהציבור הישראלי מבינים את גודל המעשה שעשה, בכך שהציף את הפרשה אל פני השטח. אמנם בשנים האחרונות נעשו לא מעט תחקירים בנושא, שבעקבותיהם התפרסמו כתבות ותשדירי חדשות מצמררים, אבל לפני חודש וחצי כשיצא השיר והקליפ החדש של להקת A-WA האנה מאשו אל יאמאן (פה זה לא תימן), הלסת שלי נפערה. שיר שמזכיר ילדים חטופים, שמוגש כלהיט מרקיד שמבוצע על במות ברחבי העולם, ועוד בשפה הערבית – זה צעד חסר תקדים.

כבר בבית הראשון של השיר שלוש האחיות מצליחות לתאר במילים מעטות, את מה שרבים לפניהן ניסו להסביר באמצעות ספרים ומאמרים על הנושא. לא רק שהן מביאות בשיר את סיפור ההגירה של רבים בחברה הישראלית, בפשטות צינית וביקורתית, הן גם משלבות בו את פרשת הילדים החטופים באופן מובהק, בלי להניד עפעף, שחור על גבי לבן:

"מתי יהיה לי בית
(יש לך אוהל בינתיים)
או צריף קטן לפחות
(עם עוד ארבע משפחות)
ואקים פה משפחה
(שלא יקחו לך את הילדה)
אמצע עבודה בשכר
(בניקיון או בעפר)
גם אלמד את השפה
(הפטרי מהמבטא)
ארגיש שייכת עם הזמן
(פה זה לא תימן)"

צילום מסך מתוך קליפ יו טיוב: A-WA – Hana Mash Hu Al Yaman

בניגוד לקצביות של השיר והאווירה הכיפית שהוא מייצר, המילים שלו לא פשוטות בכלל. כשקוראים את כתוביות התרגום לעברית, מובן שמדובר בשיר מחאה בתחפושת של להיט מועדונים – הסוג האהוב עליי. וכמו כל דבר שלהקת A-WA עושות, גם האלמנטים האמנותיים של הקליפ (בבימויו של עומר בן דוד) מעידים על הסטייל הייחודי שלהן. הוא מהודר ומהודק בסוואג של ההיפ-הופ, אבל עם רקדני ברייקדאנס שמופיעים בו לבושים בבגדי חלוצים מהעלייה השנייה. השילובים האלו הופכים את הצפייה לאקטיבית יותר – כזאת שמצריכה עירנות לניואנסים הקטנים.

מיד אחרי ההתלהבות הראשונית שלי מהסגנון של הקליפ ומהשיר עם המסר החזק, סיפרתי עליו לחברה. היא ראתה כמה אני נפעמת מהיכולת שלהן להעביר סיפור כל כך קשה בצורה "חלקה", בה ההמונים יקשיבו ויתחברו. לפתע היא עצרה אותי בשטף המילים ואמרה "רגע רגע. על מה את מדברת? מה זה חטופים?". כשהסברתי לה בקצרה במה מדובר היא הסתכלה עליי בפרצוף המום ושאלה "פה בישראל?". כן.

היא הייתה בשוק ממה שסיפרתי לה, ואני הייתי בשוק מהעובדה שהיא עוד לא שמעה על כל זה. אבל חברה שלי היא ממש לא היחידה שלא מודעת לפרשת חטופי תימן מזרח ובלקן, וזו גם ממש לא אשמתה. בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה היה ניסיון להכחיש ולהשתיק את זוועות השואה מתוך אינטרסים שונים, ובמשך שנים הניצולים נאלצו להסתיר את עברם הכאוב מחשש שיראו אותם כמשוגעים. הסיבה שבגללה אין היום ישראלי אחד שיכחיש את מה שניצול שואה יספר לו, היא בזכות המשאבים הרבים שהושקעו למען הנצחת השואה. אם הממסד המדיני היה מכיר בפרשת הילדים החטופים ולוקח עליה אחריות, האזרחים בישראל וודאי היו מכירים אותה ואולי אפילו לומדים גם עליה בבתי ספר.

מתוך: MAKO חדשות | צילום: איתן אלחדז/TPS

בפועל, מספר לא מבוקר של הורים שילדיהם נחטפו כבר הלכו לעולמם עם הידיעה שהם נחשבים למשוגעים, ועד היום אין הכרה פומבית בכך שהם דוברים אמת. לפעמים מסתכלים עליי במבט תמוה כשאני מדברת על העניין הזה בכעס. אומרים לי "אבל זה היה בעבר, מה יעזור להילחם על זה עכשיו?". התשובה היא, שבכל יום שעובר גדל הסיכוי שהורה נוסף שנפל קורבן בפרשה, ילך לעולמו ויקח את הכאב הזה איתו לקבר. כל אדם כזה הוא תעודת עניות למדינת ישראל, ולכן מבחינתי הפרשה לא רק עודה חיה ובועטת, היא גם לא סובלת דיחוי ואפילו זקוקה לדחיפה נוספת.

בדיוק בגלל זה נפעמתי כל כך מהשיר של A-WA, שמוכיח כמה מוזיקה היא משמעותית ליצירת שינוי. כמו כששומעים שיר של קנדריק בפעם הראשונה ותולשים שערות בניסיון להבין איך הוא מצליח לקמפרס את כל המאבק של האפרו-אמריקאים בקלילות אל תוך יצירה אחת סופר קליטה. או כשמתוודעים לכך שהביטים הכיפיים האלו של ג'ואי באדאסס הם בעצם דלת אחורית דרכה מתגנבים אל רחבות הריקודים הרבות, מילים חזקות על היבטים חברתיים שכבר מזמן היו צריכים להשתנות.

מאלו שיודעים להגיש את הגלולה האדומה, רק בציפוי של שיק.

אמנם משולם והורי הילדים החטופים היו צריכים להילחם בצורות פחות סקסיות. אבל בזכות מה שהם עשו, שלושת האחיות A-WA – בנות הדור השלישי לעליית יהודי תימן – יכולות לעמוד היום על הבמה ולהשמיע להמון את האמת בלי בושה. חשוב להבין שבלי הראשון אין את השני. לולא הרב משולם ז"ל וחסידיו, שלקחו את החוק לידיים ועשו את מה שרבים תפסו כמעשה אלים, השיר האנה מאשו אל יאמאן לא היה מתקבל בכזו אהבה, וגם אני לא הייתי כאן היום, כותבת על זה. הספקטרום הזה שבין להילחם בממסד ולסכן את החיים, לבין ליצור אמנות ולקבל עליה כפיים מקהל אוהד, הוא חיוני עבור המאבק החברתי. כל מאבק באשר הוא צריך להתבטא לאורך כל הספקטרום, כי כל צורות הביטוי השונות תומכות אחת בשנייה, ומייצרות מנגנון של כמה חזיתות. המאבק להכרה בפרשת חטופי תימן, שמתקיים כבר מעל לשלושים שנה, הוא דוגמה לאיך עושים את זה נכון. ובייחוד כשצופים בקליפ של האחיות, זה ברור מתמיד – עם כל הסטייל והשיק – שהן עושות את זה נכון בכל המובנים.

על מצבת הקבר של הרב עוזי משולם כתוב:
"פ.נ מורי אזולאי עוזי ב"ר דוד משולם ה' יקום דמו אשר מסר נפשו בהוראת סבו מורי חיים סינוואני זיע"א לתקן עוול גניבת ומכירת אלפי ילדי ישראל מקהילות תימן מזרח ובלקן, נרדף עונה ונרצח על ידי גורמי ממסד מושחתים במדינה שגזלה ומתהדרת בשם 'ישראל'". נשמע קצת קיצוני, אבל בסופו של יום מי שאיפשר את נקודת המפנה העיקרית במאבק על חשיפת הפרשה, מת בכלא כשנחשב לפושע. עמותת עמר"ם, שחבריה עובדים קשה כדי לקדם את חשיפת הפרשה והכרתה על ידי המדינה, בין השאר גם דורשים לטהר את שמו של הרב משולם. את שמם של הורי החטופים צריך לטהר גם כן.

החל מעוזי משולם, ועד להקת A-WA – כל אותם אנשים שנוטלים חלק במאבק הזה הבינו שאין ברירה אלא להילחם בכוח בניסיונות ההשתקה. וכל דרך היא מבורכת, כי כל עוד קיימת השתקה, הפשע ממשיך להתקיים. אבל כל עוד משמיעים את הקול, בין אם במוזיקה או בכל צורה אחרת, עדיין יש תקווה.

Use Facebook to Comment on this Post