fbpx

ראיון עם האחיות ג'משיד

לקראת אלבום שני בשם "אלף שמשות", ובשיא פרויקט הדסטארט שנועד לממן אותו (שנגמר בעוד יומיים!). ישבתי עם הזמרות והיוצרות "האחיות ג'משיד" בשביל לשמוע על התהליך שעברו עד כה, וגם בשביל לתמוך בתהליך המוזיקלי שעוד צופה להן בעתיד.

הערת המראיינת: לפרסם כתבת ראיון בכתב זה ללא ספק אתגר. מילים שמופיעות שחור על גבי לבן לעתים לא ממחישות את טיב השיח שהתקיים במציאות, שלרוב כולל גם מימיקות, שתיקות מביכות, מבטים ותנועות ידיים. לפרסם ראיון שנערך מול שני אנשים זה מאתגר עוד יותר, ובייחוד כשמדובר בשתי אחיות קופצניות ודברניות, וזה אפילו מרגיש במידה מסוימת לא ממצה את האנרגיה הגבוהה ששררה בשיחה עמן. אבל מעבר לנלהבות המובהקת שמתפרצת מצמד האחיות ג'משיד, בדבריהן טמונות גם פניני חכמה שבזכות הכתב מקבלות את כבודן הראוי.

בין שני אלבומים

מה דומה למה שאתן עושות?

עדן: וואו, זו שאלה שתמיד נורא קשה לי לענות עליה. אני לא יודעת. אני מרגישה שמבחינה מיתוגית אז מגדירים אותנו בתור "נשי-אינדי-פופי', בסגנון דניאלה ספקטור, אבל תכלס זה לא..
שי-לי מתפרצת: זה לא נכון
עדן (לאחותה): אה תגידי אני יכולה לדבר?
שי-לי: אבל אני רק מחזקת אותך.
המראיינת: כן כן תריבו, זה טוב לאייטם
עדן: כמו שאמרתי, אנחנו לא ממש רואות את עצמינו כמשהו מתוק כמו ג'יין בורדו, אלא יותר אביתר בנאי, אסף אמדורסקי – אמנים עם הפקה גם אלקטרונית אבל לא חריפה, שהמילים הן ברמה פשוטה אבל במקום. זה ברור? (צוחקת)
שי-לי: גם חשוב להגיד שיש הבדל גדול בין האלבום הראשון שלנו לזה שעומד לצאת. אם הייתי צריכה להשוות אותנו אז לאמן מוזיקלי, הייתי אומרת בון איבר. הסגנון הזה השתלב מאוד טוב עם הטקסטים, וגם התאים לשלב החיים היותר מהורהר בו היינו. זה לא שהיום נגמרו לנו השאלות, אבל אנחנו יותר מחוברות לעולם המעשי ומעוניינות ליצור את המוזיקה שאנחנו אוהבות לשמוע, כמו פופ עכשיוי, היפ-הופ, מוזיקה שחורה, דרייק.
המראיינת מתפרצת: אני אולי לא שמעתי את האלבום החדש שלכן אבל מההופעה בה הייתי לא קיבלתי את הוייבים של דרייק…
שי-לי: אז בואי נגיד שיש לנו סינגל בדרך שהוא יותר בכיוון הזה.
עדן: גם הוספנו נגנים חדשים ואנחנו יותר הרכב מצמד, אז עכשיו יש בעיבודים גם קלידים, תופים ובס, והשירים הפכו למשהו שאפשר לזוז אליו הרבה יותר, מאשר מעין אמבטיה של צלילים.
שי-לי: וגם בדיוק בשביל זה קיים ההדסטארט. השירים ברובם כבר קיימים, אבל מה שאנחנו רוצות לעשות זה לקחת אותם לאולפן ולחבר אותם שם לעולמות מוזיקליים חדשים.

למה שוב פרויקט הדסטארט? למה לא לפנות לגוף בתעשייה שיעניק לכן מימון, כמו חברת תקליטים?

עדן: היום החברות שמשקיעות כסף באמנים זה לא כמו פעם כשהיו כזה 'אה אתה עכשיו בחברה שלנו, קח מאה אלף שקלים – תעשה אלבום ותחזור אלינו'. לא. היום כשמשקיעים בך יש הרבה תנאים שמציבים. המוזיקה צריכה להיות בדיוק לטעמם, ואתה ממותג באופן שהם רוצים למתג אותך. אני לא מנסה להציג את זה בתור משהו שטני, ואפילו יש מצב שזה יתאים לנו יום אחד, אבל כרגע זה מרגיש יותר מדי לתת בשביל מעט מדי לקבל.
שי-לי מוסיפה: רוב האמנים הם גם לא צמד, ולכן הם צריכים מענה להמון דברים טכניים. אני חושבת שאנחנו ממקסמות ביחד את מה שאנחנו יכולות לעשות לבד, והמקסימום שלנו מספיק לנו כרגע. חברת התקליטים שלנו זה הקהל – גם מבחינת ההדסטארט וגם מוזיקלית. הם התמיכה והשגרירים שלנו, ואנחנו עובדות לפי מה שהם רוצים.
עדן מוסיפה: העניין של מימון המונים מתאים לנו עדיין גם בגלל שבאמת יש קהילה של אנשים סביבנו שמתחברים למוזיקה שלנו, חלקם גם חברים טובים, וזו הרשת החברתית האמתית.

למרות שסבב ההדסטארט הראשון היה מוצלח, יש הפקות לקחים בסבב הזה?

ישי-לי: יש מלא טיפים טכניים שבאנו איתם מוכנות מהאלבום הראשון, אבל אני חייבת להגיד שאנחנו חוטפות סוג של כאפה כי זה נראה כאילו היום הדסטארט נתפס כמשהו קצת מאוס. עשינו את ההדסטארט הראשון בהפרש של ארבע שנים מזה, ואנחנו מרגישות שהתנאים השתנו לגמרי. זה משחק אחר.
עדן: בזמנו סיימנו את הגיוס כשהיו לנו בערך 400 תומכים, והנה עכשיו יש לנו יותר מזה אבל אנחנו עוד לא קרובות מספיק לסכום הסופי (75,000 ₪). הסכום אולי עלה אבל זו לא נראית לי הסיבה, אלא יותר כי היום אנשים פחות בעניין של הדסטארט.
ולמי שמעוניין להשתמש בפורמט הזה לגיוס כספים היינו ממליצות להגיע מוכנים עם הרבה מאוד תוכן להוציא החוצה, כבר לפני תחילת הפרויקט. לא רק, אתה צריך שיהיה לך איזשהו קהל ראשוני. אי אפשר לצפות מאנשים לשמוע על הפרויקט או סתם לתמוך בו אם הם לא מכירים אותו לפני כן. זה דורש המון עבודת שטח. בהערה צדדית אני אגיד שמי שמעוניין לפתוח פרויקט הדסטארט והיה רוצה לקבל מאתנו כל מיני טיפים – יכול לפנות אלינו באופן אישי.

אחיות או לא להיות

מעבר לטבלת חלוקת התפקידים (במעלה הכתבה), גם מבחינה מקצועית החלוקה בין האחיות דיי קבועה: שי-לי כותבת שירים, מנגנת על גיטרה ושרה, עדן מנגנת על צ'לו ושרה, ואת העיבודים הן עושות יחד.

כתיבת שירים זו פעולה מאוד רגישה והשירים שלכן גם מאוד אישיים. מעניין אותי לדעת איך זה מרגיש שאחותך שרה את המילים שאת כתבת, וההפך – איך זה לשיר את המילים של אחותך?

שי-לי: אני בנאדם מאוד מודע שמחשב מה הוא רוצה לחלוק עם אנשים ומה לא, אבל בשירים אני אף פעם לא שאלתי את עצמי – זה אישי? זה קרוב מדי? תמיד היה נראה לי הכי טבעי לכתוב על מה שרלוונטי לחיים שלי ולמה שאני מרגישה. אין לי מסננים בכתיבה, וזה לא חופף את האישיות שלי.
מבחינת הדינמיקה עם עדן, זה מרגיש כמו אדם שבא אלי בסוף הופעה ואומר לי שכתבתי בדיוק את מה שהוא הרגיש. מצד אחד זה מוזר שמישהו אומר לך דבר כזה, אבל מצד שני זו המטרה של המוזיקה – להוציא משהו שגורם לנו להתאחד ולהבין יותר אחד את השני ואת עצמנו. עדן היא הבנאדם הזה מהקהל רק שהיא איתי על הבמה. היא שגרירה שווה של המילים האלו.
עדן: אני חושבת שהעובדה שאנחנו כל כך קרובות איחדה אותנו גם ברמת השירים. כל שיר ששי-לי משמיעה לי מרגיש נכון. גם אם אני יודעת על מי מדובר בשירים, אני אף פעם לא מרגישה שהם ממש מופנים אישית לבנאדם, אלא זה יותר מתאר תחושה פנימית. כשאת מדברת אל הבנאדם שמבפנים אז כל אחד יכול להתחבר לזה. חלק מהתפקיד של אמן מבצע זה לקחת משהו ולתת לו לעבור דרכו, ואז לשלוח אותו הלאה. אני מרגישה כמו סוג של צינור למילים של שי-לי, ולמרות שאלו המילים שלה הן גם מרגישות שלי, ברמה שאפילו לפעמים הן מקבלות משמעות אחרת.
הופענו פעם במקלט לנשים מוכות, וזו הייתה הופעה מאוד קשה. המון מילים בשירים היו בנושא בית ובדידות, וזוגיות, וכל מילה שאמרתי פתאום הרגישה לי שנגעה במקומות כואבים. כאילו מה שאני מדברת עליו שינה משמעות לגמרי. אני רק חשובת על זה ויש לי צמרמורות.

ועם כל הלאבי דאבי שביניכן, אני בטוחה שיש ביניכן גם ויכוחים אמנותיים כאלה ואחרים, בכל זאת – אחיות.

שי-לי: זה לא בהכרח שאנחנו לא מסכימות אמנותית על משהו, אבל כשאחת מאתנו מצפה שהשנייה שתבין משהו בגלל שאנחנו אחיות, זה מתי שיש בינינו קצרים. קשה לי להצביע על מקרה ספציפי, אבל נגיד כשאנחנו לא מסכימות על משהו טכני ופשוט, לפעמים יוצא שאנחנו הופכות את זה למשהו הרבה יותר גדול ורגשני. כשאנחנו מתפוצצות אחת על השנייה, זה ברור לנו שטעונים בזה עוד דברים שקשורים לזה שאנחנו אחיות, מעין תחושות של 'נו את אחותי, את אמורה להבין אותי'. בגלל זה כשמשהו לא מסתדר, אנחנו יודעות שאנחנו צריכות רגע להתאפס ולחזור לזה מאוחר יותר.
עדן מוסיפה: כן זה הדבר היחיד שיכול לקרות – כשלים בחברות ולא באמנות, כי באמנות אנחנו באמת מאוד מסונכרנות.
שי-לי מוסיפה: אם יש משבר הוא לרוב בגלל משהו יותר אישי. זה יכול ברמת ה'עבר עלי יום לא טוב', ואני אוציא את זה במסגרת הזאת, או 'את לא מכבדת אותי במובן כזה או אחר' – מעין מטענים רגשיים של אחיות.
עדן מוסיפה בחיוך: בנות, את יודעת
שי-לי בחיוך גם כן: אבל חשוב להגיד שזה הרוב לאבי דאבי.

שאיפה לשנה הקרובה?

עדן: וואנים וזאפות מלאות. שוואן יבוא וייקח אותי מהבית עם כל הציוד שלי, ויעבור בין הנגנים ויאסוף גם את הציוד שלהם. וגם להיות בדרך לזאפה, או להופיע בכל מקום אחר בו את מגיעה ויודעת שהסאונד יהיה פגז. בזאפה הכול מסודר, הקהל יודע לאיזו הופעה הוא מגיע, יושבים ושומעים.

שי-לי: נראה לי שפשוט הייתי שמחה שבכל שנה, באופן מתמטי, שהקהל יכפיל את עצמו. במילים אחרות הייתי שמחה שבשנה הבאה ישמעו אותנו יותר אנשים מהשנה הקודמת.

כשם שהמגזין שלנו נועד לקדם אמנים בתחילת דרכם, האם יש מוזיקאים מהארץ שאתן רוצות להמליץ לקוראים לשמוע?

שי-לי: שלי אלמה!!
עדן: יש לי כמה – אפשר? אז שלי אלמה – זמרת מגניבה ולא מספיק מוכרת יחסית לכמה שהיא מדהימה. גם יוני ליבנה שהתארח אצלנו לא מזמן בהופעה – זמר מפחיד! עושה פופ מגניב ושר שירי אהבה בין גבר לגבר, שאין מספיק חומרים כאלו בעולם. אחרונה חביבה – שחר גוטמן, שהיא זמרת עולה ומלבלבת שהוציאה עכשיו אלבום ראשון, והיא גם נהדרת וצריך להרים לה!

לתמיכה בפרויקט הדסטארט של האחיות ג'משיד לחצו כאן. הגיוס מסתיים ביום שלישי הקרוב – 13/08.

Use Facebook to Comment on this Post