fbpx

האיטיות שבה מביאים בפני הצופים את סיפורו של דניאל, אסיר משוחרר מאגף הנידונים למוות,  אותו מגלם איידן יאנג המופלא, היא הקצב הטבעי של הדברים. שלא כמו סדרות אחרות  שמוצעות עכשיו בוי או די, להתיקון קצב משלה. היא איטית ואמיתית. כל סצינה מטופלת לעומק וזה אומר, כל ניואנס, כמו מבט, חיוך, תנועת יד, הכל  כמעט בדיוק כמו בחיים. אין קיצורי דרך, אין עריכה מגמתית, אין מעבר זמנים מדומה. אין שימוש באמצעי מבע מגוונים. אולי בגלל זה הצפיה בה אינה פשוטה. אנו מתמודדים ממש בזמן אמיתי עם נסיונותיו של דניאל,  לחזור למשפחתו ולחייו הקודמים לאחר ששוחרר מאגף הנידונים למוות כאמור, בשל ראיות חדשות שלא קושרות אותו עוד לאונס ורצח של נערה עימה למד בבית הספר. אפשר לומר שדניאל נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון ואז נאלץ להודות באונס ורצח שלא ביצע.

שתי העונות מתקדמות בצורה כל כך איטית שמאפשרת לצופים לחשוב מה הם היו עושים, איך הם היו מתנהגים בכל מיני סיטואציות, שהחיים כאסיר משוחרר החוזר לעיירה קטנה בארה"ב מזמנים לו. וזה לא קל, טעון, רגיש אבל מאופק באופן בו אין ביטוי לרגשות הללו. אין ממש בכי, ואין כעס על המערכת, אלא שקט רועם. אולי השקט שלפני הסערה.

הפרק האחרון  של העונה השניה סוף סוף מתעמת עם המציאות הזו ודניאל מקבל החלטות אבל אנו לא זוכים לראות את התוצאות שלהן. התיקון היא מופלאה בעיני, למי שמסוגל להתמודד עם צפיה בזמן אמיתי כמעט של אירועים, בלי ניצול המדיום הטלויזיוני המאפשר קיצורי דרך. אני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד בזמן אמת עם כל כך הרבה קונפליקטים. אבל מנגד אני מסוגלת להתמודד עם האמת שהתיקון מביאה. אמת שנחשפת לאט, בקצב משלה, בלי עריכה מגמתית, בלי קיצורי דרך. אמת שלא תמיד מביאה תועלת לזה החושף אותה או הנחשף לה.

Use Facebook to Comment on this Post