fbpx

גילוי נאות. לא ממש רציתי להמשיך לצפות בסיפור חייה של גיבורת הסרט נימפומנית. החלק הראשון היה מטען כבד שגם כך היה קשה לי לשחרר בימים שלאחריו. למה? כי היה קשה מדי, טעון מדי, מגעיל מדי, בוטה מדי למרות שהיה גאוני. ככה זה כנראה כל מה שגאוני חייב לבוא יד ביד עם קושי כלשהו. ככה בחיים ככה בסרטים. הסרט הזה הולך איתכם הביתה, כמו שלי כבר לא קרה מזמן. נקודה. הכל אחרי הסרט הזה אחר. יכול להיות שרק כשפורטים על המיתרים הכי דקים של הכאב משהו זז בנו. יכול להיות שכמו הגיבורה הנימפומנית גם אנחנו צריכים כבר סף ריגוש גבוה יותר כדי שסרט ילך איתנו הביתה וימשיך להדהד הרבה אחרי שהמסך יורד והאורות באולם נדלקים, ואנחנו מנסים לשבת עוד קצת עד שהסדרן מאיץ בנו ללכת. צדקו בלב שמכרו שני כרטיסים לשני החלקים בהנחה. בכל זאת, לא בטוח שהייתי טורחת להגיע לחלק השני לולא הכרטיס המזמין שבארנק.

החלק השני כפי שנרמז כבר בפתיח לסרט הראשון לא עושה הנחה לצופים, לא במראות ולא בתכנים ולא בסאבטקסט. החלק השני בפירוש מביא לקדמת הבמה את כל מה שקשור לתקווה, לחיפוש הבלתי פוסק אחרי קשר אנושי שלא לומר אהבה ועוסק בכל מה שקורה לנו, טוב נו, לא לכולנו, בהיעדרה. במיוחד בהיעדרה! אם נדמה היה או שקיווינו שבחלק ב' האהבה תבוא ותכפר על הכל, די התאכזבנו.

מסעה של הגיבורה בחיפוש אחרי אהבה, חיבה וכל השאר, יכול להיות מעיק וארוך ומייגע ובוטה וזורק אותנו לקרשים ומרים אותנו משם ובועט אותנו החוצה ומאכזב אותנו מחדש בכל פעם שנדמה לנו שהנה מצאנו משהו. החיפוש הזה מניע אותנו קדימה אבל גם לצדדים – במיוחד לצדדים – כל פעם מחדש. כל אכזבה מצטברת לגוש ענק בגרון שאי אפשר להמשיך איתו הלאה, אפשר רק להתפרק. זה בדיוק מה שקרה לגיבורה של נימפומנית. אם חיפשתם סוף טוב, לא תמצאו אותו אצל פון טרייר כפי שאף פעם לא מצאתם אצלו. בסרטים כמו בחיים אין תמיד סוף טוב, יש סוף וגם זה משהו. מי שיכול להשאיר את העבר מאחור ולקחת ממנו רק תובנות להמשיך יכול להתחיל מהתחלה.

כמו בחלק א', גם חלק ב' לבעלי עצבים חזקים ויכולת הכלה של חיים עם כרוניקה של הרס עצמי ידועה מראש.

Use Facebook to Comment on this Post