fbpx

בעוד מאה שנה, או אפילו עשור, כשינסו לאפיין את הדור שלנו, כנראה שהמסקנה העיקרית תהיה שמדובר בדור שסובל מהפרעת קשב וריכוז תמידית. איך אפשר שלא? וואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, טאמבלר, וזה עוד לפני שהתחלתי בכלל לדבר על משחקים כמו קאנדי קראש ו-2048.

נראה שאנחנו לא יכולים להיות משועממים כבר לעולם. וגם לא רוצים. אנחנו מולטי טאסקינג. רק בכאילו. אני יושבת עם חברה בבית קפה, ומישהי מאיתנו בטוח תקבל הודעה, וגם תסתכל עליה, ועל הדרך כבר תיכנס לפייסבוק, לבדוק מה חדש, או לאינסטגרם. פה לייק, שם תגובה. "כן, מה אמרת?" והנה איבדתי את הריכוז בשיחה עם החברה.

לפני חודש החלטתי שאני צריכה לנשום קצת אויר נקי, שקט ורגוע, כי עם כל אהבתי הגדולה לתל אביב, השהייה הממושכת בה, האינטנסיביות, והמירוץ אחרי ההתעדכנות הבלתי פוסקת בכל מה שחדש וקורה, קצת עייפו אותי. המקום האידאלי מבחינתי הוא הקיבוץ של סבתא שלי, בגליל העליון, למרגלות הבניאס, החצבני והדן שמצטלבים בנקודה היפהפייה ביותר בארץ (לטעמי) לנהר הירדן.

בעודי מפנטזת על נסיעה אל המרחבים הירוקים נטולי האינטרנט, חבר טוב אמר לי שהוא מרגיש נורא עם העובדה שהוא חייב לדעת כל הזמן מה קורה, "לא יכול בלי לגלול את הפיד שלי עד הנקודה האחרונה אותה ראיתי". וכאילו, מה כבר קרה, מה כבר פספסנו? חבר אחר אמר שחזרנו לימי הביניים, עכשיו אנחנו פשוט עבדים של המדיה. השוואה קצת קיצונית, מצד שני, אני מרגישה שככל שהזמן עובר, אני רק יותר משועבדת.

פייסבוק חגג השנה עשור ועם כל שנה שעוברת הוא רק נכנס לנו יותר ויותר לוריד. בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת על זה שוב ושוב. האם זה עושה לי יותר טוב או יותר רע? וגם המחשבה על למחוק את הפייסבוק עלתה, אבל כבר מאוחר מדי. אז אני מסתפקת בתקופות התנזרות.

וגם, מתי אני מצליחה ליהנות מלשבת עם עצמי, בשקט מבלי שדעתי תהיה מוסחת על ידי כל מה שקורה מסביב. האם אנחנו מצליחים ליהנות מזה, ולקבל סיפוק? או שזו רק התמכרות שיוצרת סבל ותלות כמו צורך בתשומת לב אובססיבית ופידבקים מהסביבה, או ההשלכות של מה עושה לנו לראות את חייהם של הסובבים אותנו כל הזמן. וזה כבר נושא שלם בפני עצמו, ההשפעות של השתקפות החיים של הסובבים אותנו באופן יומיומי, כשבראש מהדהד לי המשפט מ-Reflektor  של Arcade Fire: "We're still connected, but are we even friends?" זהו. עכשיו אני כבר בטוחה בצורך שלי לברוח קצת לצפון, לכבות את הפלאפון ולהתנתק קצת מכל הרעשים סביבי.

אז הצלחתי סוף סוף לקחת יום חופש מהעבודה, מאושרת ונרגשת ארגנתי את התיק. מלאה במחשבות חיוביות על הטבע והירוק והשקט והשלווה שמצפה לי. עוזבת למשך סוף שבוע שלם את הרעש, הבלאגן וכל הסחות הדעת המבהבות. לא צריכה להתעדכן בשום דבר, מצדי שהעולם יתפוצץ. נסעתי לצפון הרחוק, לקיבוץ של סבתא, והחלטתי שאני גם בורחת לכמה שעות לבניאס. כמה אני אוהבת את המקום הזה. השקט. המנוחה. עכשיו זה רק אני והספר.

טוב נו, על מי אני עובדת, גם הפלאפון. כל כך יפה פה איך אפשר בלי תמונה לאינסטגרם?


Use Facebook to Comment on this Post