fbpx

פוסטבאסטר: מדור ההשראה השבועי שלכם

לטקסטים נוספים לחצו כאן
מאת: גל גורליק

אני מתגעגעת אלייך ככה שהגרון שלי שורף ממילים שלא אוכל לומר לך לעולם. הלב שלי כואב כאב פיזי, אני יכולה להרגיש את הדם עובר לי בין החדרים, המשאבה פועמת בעוצמה, כמו תוף ענק במסיבת ג'אז שיצאה משליטה, כולם רוקדים בתסיסה אחת, רטובים מגשם וזיעה לוהטת, מתחככים האחד בשני, שרים וצועקים אל השמיים, אולי משם תבוא הנחמה.

והיא לא באה, גם לא כשאני מבקשת יפה.

זה לא משנה אם אהיה מנומסת, או מהוססת, בטוחה בעצמי או מצונפת בפינה. הנחמה בשלה, שותקת, מרוחקת, קרה כמו קרחון שמתפוצץ במפגש עם האדמה. כמה מעלות מתחת לאפס אפשר לרדת, מבלי לקפוא למוות, אני חושבת. אין משהו שיקרה לי בחיים האלה שלא אראה אותך בו. את בשיערה של אשה שעוברת ברחוב, עוצרת לומר שלום לחבר מפעם, שלא ראתה מזמן. היא שמחה, הם צוחקים, היא מסתובבת אליי בדיוק כשאני עוברת מאחוריה. היד שלי עוד מספיקה לעבור בחטף על תיק היד שלה. אני מדמיינת מה יש בתוכו, נזכרת בימים בהם הייתי המנקה בת השמונה של התיק שלך, מחכה שתגיעי מהעבודה, שופכת את כל תכולת התיק מולך על הספה, זורקת קבלות, ממיינת חפצים, מעבירה את אצבעותיי על סיגריה שהתפוררה בקרקעית של בד איטלקי שחור. אני עוד זוכרת את הריח המדויק של הסיגריות הרטובות שלך. תמיד נהרסות מאיזה בקבוק מים תועה, מבקשות אש שתחמם את בשרן החשוף. שנאתי שעישנת. אהבתי אותך.

הפנקס שלך, המבולגן עם כל מספרי הטלפון בצד הזה של הים, עוד אצלי. והמפתח הישן של הפיאט אונו. שנת 93. זרם שמעל התודעה שלי עולה ושוטף אותי, מזכיר לי שאני לא יודעת כלום. כמו נמלה, מביטה על העולם בתמימות, מקווה שלא אגמור את היום מחוצה ושבורה, רק לחזור אל הקן, רק לחזור אל הימים בהם שמעתי מהצד על יצור ששמו אלוהים ולא הבנתי עוד יותר שום דבר. יושבת בבית הספר, מחוץ לאולם הספורט. ספסלי העץ נראים אינסופיים. והאופק נמתח מעל עיר זעירה. אני צפה עם הספסל מחוץ לכותלי הגוף שהוא בית כלא שלא נכתבו עליו מספיק ספרים.

גם בעוד אלף שנות אנושות, אם תישאר כזו, לא יפצחו את נתיב הבריחה לנשמות שלנו מתוך העצמות האלה, העור המעיק הזה, הבניינים הללו, הכדור המסתובב שמסתובב ומסתובב ולא פוסק, עד שיבלע בתוך החור השחור של כל מה שאנחנו לא מבינים, לא מסוגלים אפילו לראותו. בעינינו הפשוטות, הנמוכות, שופטים הכל ממעוף בן האנוש. 1.90 מעל האדמה זה המקסימום שאנו מסוגלים אליו. רק במטוס, אפשר להבין כמה גדול הוא המרחק. בינינו, לבין המהותי והשמימי העגול הקסום הזה, השבור הזה. כמה התגעגעתי לריח של השמיכה שלך, למגע של האצבעות שלך, לשיער שלך שתמיד שנאתי, שהופך משנה לשנה לשיערי שלי. האם אצליח להימלט? או שלנצח אוכל חביתות, אבכה במקלחות, אנשק נשמות אחרות דרך שפתיים ודרכי נשימה, אף אוזן גרון הגרסה המקוצרת.

כמה חוסר משמעות אפשר לקבל כמו עמוד חשמל לראש, ברגע אחד של צלילות. הרי נדמה היה שאשליית השליטה נצרבה בקירות גולגולתי כמו קעקוע שזוהר בחושך. החבל חומק מידיי לפעמים, אימא, לפעמים אני נופלת נפילה חופשית, ומהכבלים שחובקים את רגליי נותר רק אבק. אני רוקדת איתך בחלל שעוטף גלקסיות, בימים חולמת, מאבדת אחיזה. נפילות הופכות להיות נסבלות, עד שהאדישות גוברת על אפקט ההפתעה, ונותר רק ג'וינט בסוף יום בין ארבעה קירות. המילים הן הכלא שלי, משקרות אליי ממקום מושבן הדיגיטלי, צוחקות עליי מתוך איזה ענן.

את ואני הופכות להיות הדמויות הטראגיות במחזה שמישהו אחר יכתוב ויקבל עליו את מחיאות הכפיים הסוערות. כל האולם יעמוד כשאכנס, מאחורי צל ענק המוטל על פניי. וכשאצא, לא אגרור את רגליי, אחמוק בשתיקה מהדלת האחורית, שלא ירגישו בחסרון הפיון ששימשתי במשחק שנשכח בלולאת הזמן. כולם שחקנים כל כך טובים, מסוגלים לשתות האחד עם השני יין כשבפנים הזרות גועשת, הגשר קורס אל תוך המים הסוערים מהשיר ההוא של השניים ההם ששרו אי שם, זוכרת? אחרי הכל, את זו שנפלה מקצה היקום.

גל גורליק (25) – לא יכולה להירדם מרוב מילים. כדורי שינה לא באים בחשבון, רק להוציא אותן, להוציא אותן החוצה. ואולי גם ויסקי. מחברת הספר ״מבוך הבניינים הנמוכים״, ומטאור יח״צ.

פוסטבאסטר הינו מדור שבועי במגזין, שנועד לחשוף טקסטים מאת אנשים שאוהבים לשתף תחושות, דעות והגיגים – באמצעות המילה הכתובה. מכירים כאלה? זה אולי אתם? צרו איתנו קשר בפייסבוק. רוצים להתעדכן במדור השבועי ובתכנים נוספים? לחצו כאן.

Use Facebook to Comment on this Post