fbpx

HOT VOD או באינטרנט

טרנספרנט, הנה סדרה שלו אני הייתי מרצה למגדר או תחום טיפולי כלשהו, הייתי מתחילה איתה את שנת הלימודים תשע"ה באוניברסיטה או במכללות השונות. ממש ככה. לא אומרת כלום מלבד שלום, רק לוחצת פליי ונשענת על הכסא לאחור בנחת, מהרגע הזה הכל כבר יבוא מאליו. למה? משום שטרנספרנט, היא סידרה שתכניס אתכם תרצו או לא תרצו אל הקרביים של משפחה שיכולה להתאים להיות משפחה של כולנו. כבר מהפרק הראשון אנחנו מתכנסים לארוחת ערב מיוחדת, אותה כינס האב והוזמנה בטייק אווי. דרך האוכל שמלכלך את הפנים ונאכל בידיים, ברור לנו שבמהלך הדרך נחשף לסודות הכי כמוסים ואולי מלוכלכים בעיני אחרים, של כל אחת מהדמויות. זה מתחיל בסמול טוק שלאט לאט מסלים והולך עם חילופי שנינויות בין האחים וממשיך בישירות הזו ותשומת הלב לפרטים הקטנים והניואנסים הכי דקים שלא נראה באף סדרה אחרת אלא אם מדובר בז'אנר הדוקומנטרי.

היכולת של היוצרת המופלאה שהיתה לסולוואי, שהיתה גם חלק מיוצרי הסדרה עמוק באדמה, ליצור סיטואציה אמיתית לגמרי שנובעת מהחיים עצמם, מופלאה. זאת בלי יותר מדי פיתולי עלילה וניסיון ליצור באופן מלאכותי ומלוטש התחלה אמצע וסוף לכל סצינה. היכולת הזו מרגשת ומאפשרת לצופים להיות חלק מהמשפחה הזו מצד אחד, ומהצד השני כשפחות נוח לא להיות חלק ממנה, כי לפעמים עדיף לנו להישאר עם הצרות שלנו ולא לצלול אל צרות של אחרים.

בכל מקרה לא אעשה ספויילר אם אומר, שעל הפרק עומדת יציאתו מהארון (וידוי על רצונו לחיות את חייו כאשה) של אב המשפחה ג'פרי טמבור, פרופסור בגימלאות גרוש, שחי לבדו בבית ענק, לאחר שנפרד מחברתו לחיים. דקה לפני שהוא מוציא את המילים האלה מהפה במהלך הארוחה, ההיסוס שלו מביא את ילדיו לתהות בקול רם ואולי לקוות, לפי מה שהוא מרגיש, שאולי הבשורה היא סרטן. ואז בעודם מתחילים במעמקי ליבם לחשב מה חלקם בירושה, הוא מחשב מסלול מחדש ואומר שהוא מחליט למכור את הבית. סוגייה שכשלעצמה יכולה להביא כל משפחה שפוייה אל הקצה לאור מאבקי ירושה כאלה ואחרים.

עמוק בתוכו הוא מבין שכדאי לדחות את האמת ולהשתעשע קצת בדילמה שתוכיח לו את נאמנותם של ילדיו. מן מהלך דו שלבי כזה. העניין הוא שההחלטה שלו אינה דוחה את הקץ יותר מדי, אבל נותנת הזדמנות לילדיו לתהות בינם לבין עצמם, למי מגיע יותר ואת מי אבא אוהב יותר. כל מה שיקרה מהרגע הזה והלאה, יגרום לנו לחשוב מה אנחנו היינו עושים במקומו או במקום ילדיו ברגע שהאמת הזו תצא מהארון.

האמת היא שלא פשוט לצפות בסידרה הזו עם מישהו – עדיף לדעתי לבד, משום שהסדרה היא סוג של מראה. זאת לאו דווקא ספציפית הנושא המועלה בה, היציאה מהארון, אלא באופן כללי, ארוחות ערב מעיקות, חיים על הקצה, סודות קטנים, שקרים גדולים, מצוקות, אכזבות, הרגשה של פספוס, בריחה לסקס ועוד פעם סקס, אכילה ריגשית, פרק ב' שהוא הרבה פעמים לא הרבה יותר מוצלח מפרק א'. כמו למשל אשתו לשעבר של ג'פרי שנישאה לאחר והוא סובל עכשיו מסוג של שכחה, אולי תחילתו של אלצהיימר, ואז עולה השאלה מה היה לה כבר עדיף, להישאר בפרק א' עם גבר שיצא מהארון מתישהו, או לעבור לפרק ב' עם גבר שמתחיל תהליך מחלתי כל שהו ושוכח את העבר שלו, מה שאולי ניתן לומר קורה בהקבלה גם לג'פרי, שיעשה את שינוי הכיוון הזה וירצה לשכוח את היותו גבר.

בתום הפרק הראשון אני יכולה לומר כמו הבדיחה, שלא רוצה צרות של אחרים, תשאירו לי את הצרות של עצמי, אותן אני כבר מכירה, אבל יכולה לומר גם שהמציצנות הזו המתאפשרת כאן היא מעוררת ושונה ומסקרנת. אולי כי אנחנו כצופים מהצד יש לנו את היכולת לקום וללכת כשלא יכולים יותר להכיל, או לעשות מנוחה בין פרק לפרק. עשרה פרקים שאתם יכולים לראות ברצף או להחליט שאתם נצמדים לרצף הנורמלי של האירועים ואז לצפות כל שבוע בפרק. נראה לי מינון יותר נכון.

Use Facebook to Comment on this Post