fbpx

תסריט: ריקי שולמן, אורן שטרן

הסרט 'זינוק בעליה', מוכיח שגם עם שחקנים מעולים, סיפור אנושי של משפחה שמתרחש בירושלים, צריך משהו נוסף, כדי להפוך סרט חביב שמוגדר כקומדיה, לכזה שבאמת מצליח לזנק בעליה הזו שקוראים לה תעשיית הקולנוע הישראלי. זוהי עליה לא קלה לדעתי לפחות, כי קשה לסרטים ישראלים להיכנס לליבם של צופים ישראלים, שחלקם מעדיפים את הקולנוע הזר, חלקם רגילים לטראש הוליוודי וחלקם מכורים לסרטי איכות. אבל גם זינוק בעליה, הוא משהו שמצליחים לעשות רק אחרי כמה וכמה ניסיונות. אורן שטרן מצליח לעלות עם כמה חריקות קטנות שאפשר למחול עליהן.

גילוי נאות: הסרט 'זינוק בעליה', היה הסרט הראשון אליו הלכתי לאחר שצוק איתן הסתיים באופן רישמי, אם לא נספור את 'שושנה חלוץ מרכזי', בו צפיתי באחת מהפסקות האש. 'זינוק בעליה', השאיר אותי חצויה – מצד אחד כתמהיל הוא היה נחמד, יצאתי ממנו עם הרגשה טובה שיש סדר בעולם, שמה שצריך לקרות קורה, שנסגרים מעגלים ושהטוב (עם כמה תחבולות), מנצח. אבל מצד שני, תתי העלילות בו לא מצליחות לנוע באותו קצב. העלילה, אולי זו שאמורה היתה להניע  את הסרט, היא סיפורם של איתי טיראן ורותם זיסמן כהן. הוא מנתח פלסטי, בנו של מנתח פלסטי עשיר, (שלמה בראבא,) לפי הבית המדהים והוולוו, שגר ברחביה והיא בחורה מזרחית שגרה לא ברור איפה, אבל לא ברחביה, נראה שהיא חוקרת פרטית. הקשר בין השניים מתנהל כך נראה, במישור הסקס והיא מצליחה להשאיר את טיראן פעור פה לנוכח ביצועים מיניים, שאולי קיבל פעם ראשונה בחייו ולכן לפחות לפי אביו, בראבא  ("את הפולקע שלה אתה אוהב"), לא מצליח להתנתק ממנה שכן לא ברור מה היא עוד מביאה לחייו מעבר לזה.

עלילה נוספת היא סיפורה של אחותו של טיראן, מלי לוי  גרשון המדהימה והיפה והאצילית, שחיה בסרט של עצמה, מורה לערבית  שמאוהבת בשחקן הערבי אחמד אל חטיב, (יוסף סוויד) ויודעת בעל פה את שיריו, ומצליחה לשיר בערבית באופן שלדעתי משאיר לה אופציה להסבה מקצועית. (היציאה מהמסך של אל חטיב, מזכירה קצת את הרעיון המרכזי ב'שושנת קהיר הסגולה' של וודי אלן ובכלל מוטיב רפלקסיבי בסרטים, אבל זה כבר למייטיבי לכת). בכל מקרה לוי גרשון המדהימה, כבר אמרתי,  מצליחה להעביר את חוסר הביטחון של בחורות רבות, שלא מצליחות לראות כמה שהן מדהימות ויפות וצריכות גבר שיוכיח להן זאת והם מה לעשות, לא תמיד נמצאים, תרתי משמע, ולא תמיד יודעים לעשות זאת, ואם כן, אז זה רק עד דקה אחרי הסקס שאז מתאדים או מסתבר שיש שלהם אשה וילדים– ראה ערך אחמד אל חטיב בסרט.

המהפך של לוי גרשון מתחיל כשהיא פוגשת את המורה לחינוך גופני, (יוסי מרשק המדהים אף הוא), שהחליף את אמה, (עידית טפרסון),  שנכנסה לקומה לאחר תאונת דרכים ונהגה להשתתף במרתון מורים כל שנה. הקשר של לוי עם מרשק, המורה לחינוך גופני, מתחיל לאחר שלוי משוכנעת שאם תצליח להיכנס לנעליה הגדולות, (מה שלפי אביה הציני לא אפשרי) ולצלוח את המרתון, אמה תתעורר לחיים. דרך הרגליים היא מבינה, בדם יזע ודמעות מי הגבר האמיתי כאן. שגם אם הוא יושב על כסא גלגלים ולא קוראים לו אחמד אל חטיב, אפשר לרוץ איתו תרתי משמע. סיפור העלילה השלישי בסרט הוא של האב – בראבא – גבר מתבגר, ציני, שבוי בסטריאוטיפים, לחסר סבלנות, שנאלץ לעבור טסט מחודש. הוא פוגש את רומי אבולעפיה, המורה לנהיגה האסרטיבית, שהופכת להיות מורה לחיים ומלמדת אותו לנשום ולצאת מהסטרס באמצעות יוגה והוא בתמורה מסייע לה כלכלית. לא ברור מה טיב הקשר שנוצר ביניהם, אבל נראה שאבולעפיה מצליחה לשחרר את בראבא, מהסטריאוטיפים בהם היה שבוי, (גזענות והומופוביות) ולפתוח אותו אל העולם. היא מצליחה לעמוד בפניו, שלא כמו בנו וביתו ולומר לו את האמת, בדיוק כמו כלתו לעתיד זיסמן כהן. אבל רחמנא לצלן, הן הפוכות, גם באופי וגם במוצא, ואבולעפיה, היא אולי מי שהיה רוצה לייעד לבנו, אבל מנכס לעצמו.

כל העלילות האלה מתנקזות מידי פעם, לארוחת יום שישי בבית החולים ליד מיטתה של טפרסון שנמצאת כל הסרט בקומה, על ידה שוכבת אימו הערבייה של אל חטיב, שגם היא בקומה, ואז (כמובן), שוב לא מתאפשר דו שיח בין ערבים ליהודים ובימים של פוסט צוק איתן זה מוטיב נדרש במיוחד. במהלך הצפיה בסרט, היתה סצינה מביכה של סקס במכונית, שאמנם לא ראו בה חלקי גוף אבל האנחות והשאלות, "גמרת בפנים"? היו רדודות ומביכות, שלא לומר מגעילות מספיק.  כשניסיתי לבדוק איך מגיבים הצופים הלא רבים שהיו בהקרנה הספציפית הזו, ראיתי שתי ילדות בנות 13 בערך שהחליטו כנראה להבריז מבית הספר ולהגיע לסרט, הן נעו באי נוחות על הכסא ואחרי זמן מה עזבו את הסרט, נדמה לי שזה היה אחרי שזיסמן כהן כמעט ביצעה בטיראן סקס אוראלי, אבל חזרה בה ושוב ירדה לעמדת הנחיתות הזו.

לא ברור איזה מסר יש כאן – בחורות מזרחיות שרק באמצעות סקס טוב ומין אוראלי נדיב, מצליחות להשיג ולהשאיר אצלן בחורים אשכנזים עשירים וחרמנים?

נשים שנמצאות בקומה ונגזרת עליהן שתיקה לכל אורך הסרט?

גברים כמו בראבא הנמצאים בטופ של הקריירה שלהם, ובאמצעות סכין המנתחים שולטים בעולמן של נשים המאמינות שרק באמצעות חזה גדול ומנופח הן תהיינה יותר מאושרות? איפה הביקורת שיכולה היתה להישמע בסרט הזה? או שאולי זו הכוונה – שהצופה יפעיל את חוש הביקורת הטבעי שלו? בכל מקרה, סרט חביב עד חביב ביותר אבל  לא יותר מזה שיכול בהחלט להעביר אחר הצהריים של יום שישי עם השחקנים היותר טובים שיש בתעשייה היום. בראבא מצויין, טיראן אמין, אבל גולת הכותרת בסרט הזה היא מלוי לוי גרשון, שהצליחה לרגש ולסחוף ולגרום לי להזיל אפילו דמעה בסוף. המשחק שלה היה אמיתי ורגיש ומחונן. מלכה אמיתית, שבשבילה צריך ללכת לסרט הזה ולראות למי שזוכר אותה מימיה הראשונים בתחום, איך הופכים להיות ברבורה אמיתית, גם בלי להיות קודם ברווזונת מכוערת. זהו , לכו, תצחקו קצת גם על עצמכם וגם על סיטואציות מהחיים, שכן כל אחד/ת יכול/ה למצוא בסרט הזה דמות אחת לפחות להזדהות עמה ועם סצינה שלקוחה מהחיים אפילו שלכם/ן.

Use Facebook to Comment on this Post