fbpx

הקיץ של סנגיילה, ליטא 2015, The summer of Sangaila

בימוי: אלנטה קאביטה. שחקניות ראשיות: אייסטה דירצ'יוטה ויוליה סטפונייטוט

אולם הסינמטק בתל אביב היה כמעט ריק בהקרנת הסרט 'הקיץ של סנגיילה'. אפילו הביקורת המהללת לא גרמה לאנשים להגיע. אבל זה בסדר. ממילא הסרט הזה מגיע רק למי שיודע להעריך קולנוע איכותי, כי בכדי לצפות בסרט הזה צריך לאהוב קולנוע. צריך להבין כמה חשיבה השקיעה הבמאית בבחירת השחקניות, הלוקיישנים הנפלאים, ובבניית הסיפור. צריך להבין כמה הושקע בצילום מדוייק ואמנותי, כזה שמותיר את הצופה עם פה פעור, בימוי וצילום שמנצלים כל מה שהקולנוע יכול להציע. ערבוב של ריאליזם ופורמליזם וטבע ומה שביניהם וכל זה ביד נדיבה. סנגיילה מגיעה לחופשת קיץ בעיירת נופש בה להוריה יש וילה מפוארת בתוך יער עבות. ההורים שקועים בתוך עצמם וספק אם בכלל מבחינים בילדה. הפורמט קצת מזכיר את המשולש המנוכר אבא אמא בת בגיל ההתבגרות שמוצג ב"אמריקן ביוטי", של סם מנדז הזכור לטובה.

סנגיילה מרוחקת מהוריה ומתחברת מהר מאוד לחבורה מקומית ובמיוחד לאחת מהן, אאוסטה, אמנית בנשמה. מיד במפגש הראשוני ביניהן,  אאוסטה מרגישה את הכימיה עם סנגיילה אך זו עדיין מרוחקת. הקשר שבין שתי הבנות מתחיל מא', ומתקדם לאט, קודם במבט, בחיוך בשעות של יחד ואז בנגיעה. כך מתקרבות השתיים האחת לשניה קודם בנפש ואחר כך בגוף, מה שגורם לכל הקשר הזה להיות כמעט מיסטי.

אאוסטה נמצאת שם בשביל סנגיילה שעוברת ימים לא קלים, קצת במקום אמה שהיא אומנית בעצמה אבל אין בה את הכוח להכיל את ילדתה ובקושי יכולה להכיל את עצמה. אאוסטה מקלפת מעל סנגיילה את כל הקליפות עד שמגלה סוד אפל שלצורך ריפויו משתמשת באומנות שלה, בשקט שלה, ביכולת ההקשבה וההכלה. לאט לאט סנגיילה מתחזקת מצליחה לעוף והסוף? פתוח. הסרט הזה חושף עוד טפח בקשר המופלא הזה שבין שתי נשים, שנדמה כי גם אם לא היה בו מימד פיזי הריפוי היה מתרחש. יוצאים מהסרט הזה עם תהייה שאולי באמת יש משהו בקשר הזה שבין שתי נשים, שלעולם לא יקרה בין גבר ואשה. הסרט הזה מראה שיש משהו ביחד של שתי נשים שנותן כוח להמשיך הלאה, משהו בחיבור הזה מרפא. לפחות לפי הסרט שהיה בו משהו קסום, נוגע ללב, מעורר, מזכך, היתה בו אהבה אמיתית, למרות שלא נאמרה המילה אהבה אפילו פעם אחת.

סוף.

Use Facebook to Comment on this Post