fbpx

תוכן זה משויך לפרויקט שחור-צבעוני

עיצוב קאבר: סיון אייבל
מאת: אביה אטס

להצליח בתעשיית המוזיקה זה מאתגר. להצליח בתעשיית המוזיקה בישראל זה עוד יותר. ליצור מוזיקה שחורה בארץ זה משהו שעושים יותר לאחרונה, ובכל זאת – זה ממש מאתגר. ג'ני פנקין אמנם החלה את הקריירה שלה כזמרת בדה ווייס לפני כמעט שמונה שנים, אבל מאז עברה תהליך מוזיקלי מעניין ובעיקר משבח, ואנחנו מאמינים שבקרוב מספיק תשמעו עליה כיוצרת שהצליחה לפרוץ לא מעט מחסומים אמנותיים בארץ. לכן הזמנו אותה את ג'ני לריאיון. היא דיברה הרבה והציעה לנו ביסים ממנת סלמון ופירה. לנו היה מעניין וטעים.

רקע כללי: בת 27. זמרת-יוצרת-כותבת. עלתה ממוסקבה בגיל שנתיים. גרה בתל אביב. השתתפה בדה ווייס ב-2012. למדה מוזיקה ברימון ואז בברקלי, בוסטון. עד לא מזמן עבדה לפעמים כמארחת בקסבה, ובנוסף להיותה זמרת, מלמדת פיתוח קול בבתי ספר ובאופן פרטי. אלבום חדש בפתח (עם הרכב חדש), והכי חשוב – לחתולה שלה קוראים אוליבר.

סגנון מוזיקלי (לדברייה): "הכלאה בין R&B, נאו-סול ופיוצ'ר ג'אז אם יש דבר כזה. בעיקרון זו מוזיקה שחורה".

פרויקט מדליק במיוחד שמתקרב: יש המון, אבל בסוף נובמבר תהיה השקת האלבום של הרכב חדש שאני שרה בו, מסוק, ובקרוב מאוד יוצא גם הקליפ הראשון שלנו!

המלצת שיר לבוקר: iogi – The Greatest View

ציטוט שכבש אותנו בריאיון: "אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, לפחות משתדלת. משתדלת להגיד כל יום תודה".

איך את מתמודדת עם ההשתלבות בתעשייה המוזיקה בישראל?

"אני לא מרגישה שיש בארץ מקום למוזיקה שלי. אין לז'אנר הזה מקום בארץ, לפחות לא באנגלית. ההיפ-הופ מתחיל לעלות אבל יותר בעברית. עובדה שעטר מיינר מצליח, הוא פוצץ את הברבי לא מזמן, אז יש לזה קהל. גם ילדים מאוד אוהבים היפ-הופ וזה אפילו באופנה, אבל המקום שלי הוא יותר בחו"ל. אני אומרת את זה מנקודת מבט אובייקטיבית כי רוב המוזיקה שאני שומעת שדומה לשלי היא לא מהארץ, חוץ מהלייבל Raw Tapes. המוזיקה הזו נשמעת הרבה בלוס אנג'לס לדוגמא, ומי יכול להגיע לשם מבלי להכיר את האנשים הנכונים. המקום היחיד בו אפשר להצליח עם היפ-הופ באנגלית זה תל אביב, אבל גם פה יש כל כך הרבה הרכבים ומעט מאוד מקומות להופיע וסצנה קטנה סביב המוזיקה. בואי נגיד שאני יכולה להיות עסוקה ולמצוא לעצמי עבודה, כמו לכתוב שירים לאחרים, אבל מבחינת המוזיקה שלי יש גבולות והתקרה נמוכה. אני מתה לשבור אותה".

מה זה בשבילך לשבור את התקרה?

"להגיע לחו"ל. תראי, היו שירים שלי שהתנגנו בגלגל"צ ואני חייבת להגיד שמה שאומרים על התעשייה בארץ – שקשה להיכנס אליה, זה לא בהכרח נכון. אני מכירה הרבה אנשים שהצליחו דיי בקלות להיכנס, שאני מבינם, ואנחנו לא כאלה מיוחדים לדעתי. במדינה שלנו הסיכוי שמכירים מישהו שמכיר מישהו שעובד בגלגל"צ או תחנה אחרת הוא מאוד סביר, במיוחד אם כבר עובדים עם מוזיקאים שחלקם כבר נוגנו בשידורים, אז זה לא כזה קשה. לא התאמצתי יותר מדי כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו עכשיו, אבל עכשיו אני מאוד מתאמצת. עכשיו כדי לשבור את התקרה הבאה אני צריכה לשלוח כל הזמן מיילים לעוד אנשים כדי להיות בלייבל יותר גדול, להופיע בחו"ל ולעשות טורים, וזה החלק הקשה. אני כל היום שולחת מיילים מי יפתח את המייל שלי? מי אני בלונדון או בכל מדינה אחרת שהיא לא ישראל".

לקבלת תוכן כמו זה ישירות למייל (פעם בשבועיים – בלי חפירות מיותרות) לחצו כאן

האם את מרגישה שההשתתפות שלך בדה-ווייס תרמה לקריירה שלך?

"שם הבנתי שאני רוצה לשיר, אז כן. עמדתי עם עוד שמונים או מאה אנשים ששרים, ופתאום קלטתי 'בואנה אני דווקא טובה, כנראה שיש לי כישרון'. אבל הסגנון שלי מאוד השתנה מאז השתתפות בתוכנית. את ראית את הסרטונים? אלוהים ישמור. זו הייתה ההתחלה ולא ידעתי מה הסגנון שלי, ידעתי שאני אוהבת לשיר שירים של מריה קארי או וויטני היוסטון ושבארץ אין הרבה זמרות ששרות בסגנון הזה. שירי מימון אולי. אבל בארץ אם זה לא קצת אתני, או קצת פופי, אז אין לזה במה. וכשזה לא בעברית, אז בכלל".

אז איך החיים התגלגלו?

"גרתי בבוסטון ורציתי להישאר עוד שנה בלימודים בברקלי אבל נגמר לי הכסף. קיבלתי מלגה כי אבא שלי בדיוק נפטר אבל היא הספיקה לי רק לשנה אחת. בשנה הזו הבנתי שאני חייבת להישאר בכל מחיר כי החלום זה ארה"ב, ולמרות שבדיעבד זה לא היה כזה וואו. הבנתי שאפשר לעבוד בשדה התעופה בבוסטון כבודקת ביטחונית של אל-על אז טסתי חזרה לארץ בשביל לעבור את ההכשרה ולקחתי הפסקה קצרה מהלימודים". 

"בחודשיים האלו הכרתי את החבר'ה של Raw Tapes, ממש במקרה כי אחד מהם היה איזה שכן של חבר, אחרת לא הייתי מגיעה לאנשים האלה בחיים. חוץ מלשמוע את המוזיקה שלהם ולעוף עליה ולהגיד 'יאו איזה כיף שיש דבר כזה בארץ', לא הייתה לי דרך להכיר אותם. כשחזרתי לבוסטון זו הייתה תקופה נוראית של קור ודיכאון ובדידות, אז חזרתי שוב לארץ וזה מתי שהתחברתי לחבר'ה של הלייבל בצורה רצינית, ואין מה לעשות – להיות בלייבל פותח לך המון דלתות, והלייבל הזה בכלל מיוחד. עזבי את זה שכולם שם חלליות ומעופפים, כי אלה מוזיקאים שמנהלים, הם עושים מוזיקה מגניבה ומכירים מלא אנשים. בעולם הזה צריך להכיר את האנשים הנכונים או מלא כסף, ולי לא היה את שניהם. לכן לא משנה כמה קשה להתנהל בתעשייה הזו, אני מודה על המתנה שקיבלתי. יש אנשים שמוציאים סכומים מטורפים על שעות הקלטה באולפן, ומפיק, ומיקסים ומאסטרים, ועוד זה לפני שיווק וקליפים, והלייבל ממש נתן לי גב בכל זה".

מאילו מוזיקאים את שואבת השראה?

"אנשים שהם מגוונים בראייה המוזיקלית שלהם ויוצאים מהקופסה, כמו למשל רועי חרמון. אני אוהבת את הגוון שלו את סגנון ההפקה שלו, אבל אין עוד הרבה כאלה בארץ ולצערי אני בעיקר מקשיבה לאמנים מחו"ל. מה שאני מקשיבה לו ומרגיש לי אותנטי זו בעיקר מוזיקה שחורה, והיא לרוב יוצאת הכי אותנטית כשעושים אותה אנשים שחורים – 'Sorry to say'. אבל מצד שני חברים שלי מנגנים מוזיקה שחורה מדהימה והם לבנים".

"למי שמכיר אני חושבת שזה ברור שההשפעה שלי היא Erykah Badu, אבל ההשפעה הכי גדולה שלי זה סטיבי וונדר. בטח לא שומעים את זה כי הוא יותר קונסרבטיבי, אבל יש בו גוספל ויש בו פאנק, ואני מאוד מושפעת ממנו. גם בהחלט לורן היל. ויש איזו להקה Hiatus Kaiyote – אוסטרלים, וליטל דרגון – להקה שוודית מדהימה שעושה סול אלקטרוני. נגיד זאת מוזיקת שוליים לא סטנדרטית שפשוט עפה, יש לה המון קהל. לא יודעת איך הם פרצו את התקרה הזאת. וגם Buttering Trio – אני לא אובייקטיבית כי הם חברים שלי, אבל גם אם לא היינו חברים הייתי אוהבת אותם. הם עושים מוזיקה שלדעתי פחות נגישה להמונים משלי ו-וואלה יש לזה קהל. אמנם פחות פה מאשר בחו״ל, אבל הם פאקינג מופיעים בחו״ל".

איזה שיר שלך הוא האהוב עליך?

"יש לי הרבה שאני אוהבת שזה ממש מגלומני מצידי להגיד, אבל הכי אוהבת את Born Last Night. בשיר הזה זה לא שהביאו לי ביט מוכן וכתבתי בשבילו מילים ולחן, אלא ממש הבאתי אותו מעצמי וזה גם סאונד שעוד לא היה לי. כשהתחלתי לעבוד עליו עם המפיק מאוד אהבתי את הכיוון שזה הלך אליו ובעיקר מאוד אהבתי את המילים. השיר מבוסס על חוויה אמיתית שהייתה לי עם סמים. אני קונטרול פריק ויש לי OCD והכל אצלי תמיד בשליטה, וכשעשיתי את זה וזה היה איבוד שליטה מוחלט, ריחוף, מעורר השראה. כמה שאני שונאת להגיד את זה, סמים זה דבר שמעורר השראה. זה חורך את הנפש". 

שלוש מילים לסיום: "בא לי קקי"

לקבלת תוכן כמו זה ישירות למייל (פעם בשבועיים – בלי חפירות מיותרות) לחצו כאן

פרויקט שחור-צבעוני נולד מתוך הרצון לייצר שיח כלפי מה שמכונה "תרבות שחורה"- באופן שמנסה להמעיט במתח החברתי שגלום במושג זה, ולהעצים את העושר הרבגוני שמעניק לנו כחברה. איך בדיוק – כמובן שבאמצעות האמנות. מוזיקה, תמונות, טקסטים, סרטונים ועוד תוצרים נוספים מחכים לכם כאן. אל תפספסו, ואם אהבתם – אתם כבר יודעים מה לעשות.

Use Facebook to Comment on this Post